לבנת נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

בהתאם להסכמת הצדדים מיום 28/03/2012, ניתן פסק דין זה בהתאם לסמכות הנתונה לי בסעיף 79 א', לחוק בתי המשפט, דהיינו, פסק הדין ניתן על דרך הפשרה, ולבקשת הצדדים בציון נימוקים קצרים, וזאת לאחר שהצדדים הגישו סיכומים קצרים.

עניינה של תביעה זו הוא פיצוי בגין נזקי רטיבות שנגרמו לביתו של התובע. התביעה הוגשה נגד חברת הביטוח, לאחר שזו דחתה את דרישת התובע לפיצוי.

התיישנות:

התביעה הוגשה ביום 05/12/2011. לטענת הנתבעת, התובע עצמו טען כי גילה לראשונה את בעיית הרטיבות כבר בשנת 2006. לטענת הנתבעת, מאחר ולפי סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981 (להלן:"החוק" או "חוק חוזה הביטוח"), תקופת ההתיישנות לתגמולי ביטוח היא 3 שנים לאחר קרות מקרה הביטוח, ומאחר ומקרה הביטוח אירע כאמור בשנת 06, הרי שהתביעה הוגשה לאחר תום מועד ההתיישנות.

לחילופין, טוענת הנתבעת, כי גם אם יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום הפנייה של התובע לחברת הביטוח, הרי שפנייתו הראשונה של התובע הייתה ביום 20/08/08, כך שגם ממועד זה, כבר עבר המועד להגשת התביעה במועד הגשתה.

התובע, הסביר את מועד הגשת התביעה, בכך שבמשך תקופה ארוכה היה בקשר עם חברת הביטוח, וסבר לתומו כי העניין יבוא על פתרונו ללא צורך בהליכים משפטיים. רק באוגוסט 2011 הודיעה חברת הביטוח שהיא דוחה את תביעתו ולכן התביעה הוגשה מספר חודשים לאחר מכן.

מנספח ב' לכתב התביעה עולה שהתובע אכן פנה לנתבעת כבר ביום 20/08/08 ומאותו מועד היו כפי הנראה הצדדים במו"מ במסגרתם נשלח שמאי מטעם חברת הביטוח לביתו של התובע וגם לאחר שחוות דעתו לא הייתה מקובלת על התובע המשיכו הצדדים לנהל מו"מ כאשר הנתבעת שלחה שמאי להערכה נוספת.

ביום 30/08/2011 חזרה ושלחה הנתבעת הודעה לתובע על דחיית דרישתו לפיצוי.

למעשה, ממועד הפנייה הראשונה של התובע ועד למכתב הדחייה הסופי ב-30/08/12 עברו כשלוש שנים של התכתבויות והתדיינויות בין הצדדים כאשר מכתב הדחייה הסופי נשלח סמוך לתקופה בה הסתיימה לכאורה תקופת ההתיישנות. כלומר במשך שלוש שנים, ניהלו הצדדים הליכים בינם לבין עצמם ובמועד בו לכאורה חלה תקופת ההתיישנות הודיעה הנתבעת על דחיית הדרישה.

בנסיבות אלו אינני יכולה לקבל את טענת ההתיישנות, שכן התובע שאיננו עורך דין במקצועו לא יכול היה להיות מודע לכך שניהול המו"מ עם הנתבעת ימנע ממנו את זכות התביעה כנגדה. לא הוגש אף מסמך המעיד על כי הנתבעת שהייתה מודעת לכך ציינה זאת בתשובותיה לתובע על מנת שזה יהיה מודע למגבלות המיוחדות החלות על חוזה הביטוח.

לאור סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, המתייחס באופן מפורש לדרישת הגילוי הנאות של חברת הביטוח למבוטח, הרי שהיה על חברת הביטוח לציין זאת בפני המבוטח על מנת שהאחרון יהיה מודע לזכויותיו ולתקופת היכולת לממשם.

משלא נהגה כך הנתבעת ולאחר שכתב התביעה הוגש סמוך לאחר קבלת מכתב הדחייה, אני קובעת שאין לקבל את טענת ההתיישנות, שכן יש לראות בהתנהלות הנתבעת כהסכמה כוויתור על תקופת ההתיישנות לצורך ניהול מו"מ ענייני ופיתרון מעשי למחלוקת שבין הצדדים.

אינני מקבלת גם את הטענה שהתובע ציין בפני המומחים כי ראה כבר סימנים של רטיבות בשנת 2006, ולכן יש להתייחס לאירוע ביטוח החל מאותו מועד, מאותן סיבות שפורטו לעיל ומעצם המשך המו"מ שניהלה הנתבעת עם התובע גם לאחר שתמו שלוש השנים משנת 2006.

אוסיף ואציין כי התובע לא מיהר לפנות לחברת הביטוח כאשר סבר שמדובר אולי בעניין נקודתי לא רציני, הפנייה הוגשה כאשר התברר לו שמדובר בנושא מהותי שיש לטפל בו.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבעת .

לגופו של עניין:

העדר כיסוי ביטוחי:

הנתבעת טענה שהרטיבות נבעה מבידוד ואיטום לקויים שהם אינם מכוסים בפוליסה, ולכן יש לדחות את התביעה גם מבחינה עניינית. המומחה מטעם התובע לאחר בדיקות שערך במקום הגיע למסקנה שהרטיבות נגרמת מנזילה הנובעת מצינורות המים החמים, דהיינו מדובר בבעיית צנרת המכוסה על ידי הפוליסה.

בשולי הדברים יוער, כי פוליסה המבטחת נזקי רטיבות נעשית על מנת לקבל פיצוי כשנוצרת בעיית רטיבות בנכס המבוטח. לגבי המבוטח אין נפקא מינא אם מדובר בנזקי צנרת או איטום הגורמים לרטיבות ולעיתים הדברים גם קשורים האחד בשני, כך שהחרגה בגין ליקויי איטום לכשעצמה הינה החרגה בעייתית.